נגה גרינברג

עבודתי שואבת ממצבי ביניים וסף. בעזרת החקירה הצילומית אני בוחנת את מיקומי בתווכים; בין ימות השבוע לשבת, החומר והרוח, הפנים והחוץ. הצילום נושא פוטנציאל להתגלמות של רוח בתוך החומר ובחיי המעשה כאשר הוא מנציח קיום פיזי מרובה פנים ונותן ממשות גם לשולי ולחמקמק. תשומת הלב המחודדת, ההתבוננות מחדש במוכר, ואף האפשרות להתבונן מבעד לאובייקט ולא רק באובייקט עצמו, כל אלו משמשים אותי כצלמת וכיהודיה המחפשת איחוי לתהום הפעורה בין הרוח והחומר. כאם לילדים קטנים העסוקה במטלות הבית, זהו הפער שאני חווה ביתר שאת. אני מצלמת לרוב בסביבתי הביתית והקרובה, מתוך חיפוש אחר רגעים קטנים ביומיום הנושאים התגלמות של רובד מטאפיזי. אני מצלמת במצלמות אנאלוגיות בפורמט קטן ובינוני 6x9)). הליך הצילום האנאלוגי כרוך במשך זמן ובדימוי המתבסס בחומר, מסתכן באפשרות של לכלוך, חשיפה לאור והרס. קיומו של הדימוי על גבי האמולסיה הצילומית מגלם את המפגש בין הרוח והחומר אליו אני שואפת. רבים מהצילומים מתבצעים בזמן הסמוך לכניסת השבת, שמהווה מצב ביניים בין קודש לחול. קדושת השבת כבר נוכחת אך השבת טרם נכנסה. הלימינליות של רגעים אלו מקנה להם נופך של כמיהה וגעגוע. אם השבת מייצגת את שלמות הבריאה, הזמן טרם כניסת השבת מייצג את הכמיהה להנחיל את אותה שלמות גם בימות השבוע, להשפיע מן הקדושה גם על היומיום והחולין. הצילום שלי לרוב נוטה לליריות ומתאפיין בהלך רוח שדוף, צנוע, במבט השואף להתבונן מבעד לדברים ולחפש עומק בריק. ההעלם והצמצום כרוכים בנסיון .לאמוד את היחס בין הנסתר לגלוי