שורה של צילומים מקיפה את הצופים בעת הכניסה לחלל התערוכה. צילומים מוארים ומעוטרים, מאזכרים בתחושה ציורי איקונות וציורי אלטר כנסייתיים. הצילומים נלקחו כולם מאלבומים משפחתיים ישנים של האמנית: דמותה שלה כילדה, משפחתה הקרובה, הוריה, דודיה ובת דודתה. היא משחררת אותם מן הרקע המקורי של הצילום – לעיתים נוף אירופאי של סטודיו לצילום, לעיתים רקע של ת.ז, וסביבם היא בונה נרטיב חדש, מבודדת את סביבת ילדותה, ומקיפה אותה באלמנטים ארכיטקטוניים, חלקם מאזכרים מסגדים, חלקם כנסיות בהשפעה של הנוף שספגה בשנים האחרונות בהן התגוררה בגרמניה, או כחזרה אל נוף ילדותה של אבו-בכר בעמק אותו חלקה עם שכניה היהודים. נופי ילדות של העמקים והכפרים השתולים בגבעות בהם היא משתמשת על מנת להדגיש את המתח שבין הזהויות והמרחבים ולנוע על הציר שבין הביוגרפי לפוליטי.
העבודות מתכתבות עם הביוגרפיה האישית של אבו בכר, כמחווה להוריה שעבדו במשך שנים כתופרת וכשיפוצניק, מקצועות המסומנים בחברה הישראלית כמקצועות "צווארון כחול" בהם עוסקים בעיקר בני מיעוטים. מתוך רצון לבחון את הזיקה שלה עצמה למעמד הפועלים אל מול שדה האמנות, אבו בכר הופכת את הזיהוי בין האתניות למעמד למסמן תרבותי, המזוהה עם פריפריה חברתית וכלכלית.
העבודה מורכבת מחומרי גלם כגון מלט, עץ ובדי וילונות לצד חפצים ביתיים ומעוטרים בפסלי קרמיקה אותם פיסלה האמנית בעצמה, נעה בין מזרח למערב הן מבחינת האמצעים הטכניים והן מבחינת נושא העבודה, אבו בכר יוצרת ממשק בין חפצים מסוגים שונים על ידי מיזוג חומרים מסורתיים לצד חדשים, בעלי ערך וזיכרון אותם היא מפקיעה ובכך מעלה שאלות על האסתטיקה של התרבות, מגדר וקונפליקטים פוליטיים. גם הומור וסאטירה הם חלק בלתי נפרד מן העבודות, בשילוב של אמנות גבוהה אל מול אמנות שמיימית, ובין המד ארצי שורשי ומשפחתי.
נסרין אבו-בכר (נ. 1977, זלפה) חולקת את זמנה בין ישראל וגרמניה. היא בוגרת תואר ראשון מהמדרשה לאמנות בית ברל, וסיימה לימודי תואר שני ב Hochschule für Grafik und Buchkunst- בלייפציג, גרמניה ב-2021.
אוצרת: מיטל מנור
פתיחה: 16/6/2023
נעילה: 28/10/2023
